<h1>האשכול — רצב"א, פרק בהמה המקשה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[חולין ע"ז ע"א] השוחט בהמה ומצא בה שלי' נפש היפה תאכלנה ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלה אם מתה הבהמה, חשב לאכלה מטמאה טומאת אוכל אבל לא טומאת נבלה, מחשבתו משוי' לה אוכל. שלי' שיצאה מקצתה אסורה באכילה, חיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש ולד ונימוח והוי כילוד דאין שלי' בלא ולד וכולה אסורה ודוקא כשאינה קשורה בולד אבל קשורה אין חוששי' לולד אחר ומ"מ אסור חלק שיצא משלי' קודם שחיטת אמה דהא אצטריך לאשמועינן שמותרת אם נמצאת בבמה וה"נ מ' מבכורות [ז' ע"ב] דקאמר עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ"ט פירשא בעלמא מדנקט חמור ש"מ שלי' דשאר בהמות לאו פירש גמור הוא. המבכרת שהפילה שלי' ישליכנה לכלבים אין בו קדושה אף שאין שלי' בלא ולד, דלמא נקבה ודלמא נדמה דכל הנולדי' מחצה נקבות ומעוט נדמה סמוך מעוט נדמה למחצה נקבות הוה זכרים מעוטים, ובמוקדשים תקבר דבין זכר ובין נקבה קדוש ואין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן דאיכא דעבדי הכי ומנחשי שלא תפיל עוד ואסור משום דרכי האמורי, [ע"ב] ואביי ורבא אמרי כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, כלו' דברי' שניכרי' שהוא משום רפואה כההיא דשן של שועל ומסמר הצלוב [שבת ס"ז ע"א] כדתני' אילן שמשיר פרותיו מרוב שומנו טוענו באבנים דניכחש חיליה וסוקרו בסיקרא כי היכא דליחזיה אינשי וליבעי רחמי עלי' כדתני' וטמא טמא יקרא להודיע צערו לרבים ומבקשים רחמי' עליו.
<h2>דף ט:</h2>
יש כאן גירסא משובשת וגירסא נכונה כך היא, בעי רבא כרכו בסיב או בטליתו או כרכתו אחותו והוציאו, פי' דאתילדה עמו נקבה וכרכתו הנקבה והוציאתו דרך מרגלותיה ויצא ראשו קודם שיצא ראשה וקמבעי' אי בעינן נגיעה ברחם והיא מקדשתו לבכור והא לא נגע ברחם או דלמא אינו חוצץ אע"ג דטליתו מבש"מ, ואי חוצץ, אחותו מהו דהוי מב"מ ואע"ג דאמרינן בבכורות גבי תאומים שנולדו כאחד א' ודאי בכור אע"ג שודאי לא נגע בכל הרחם שאני התם דאורחיהו בהכי אי נפקי תרוייהו (חסר).
<h2>דף מג:</h2>
המפלת ברי' שיש לה שני גבים ושתי שדראות [נדה כ"ד ע"א] רב אמר באשה אינו ולד ובבהמה אסור, ושמואל אמר באשה ולד ובבהמה מותר קמפלגי בהא דרחב"א השסועה ברי' שיש לה ב' גבין וב' שדראות רב אמר ברי' בעלמא ליכא, ובמעי אמו אגמרי', פי' שאם נמצא במעי טהורה אסור, וש' סבר ברי' בעלמא איכא ומחייה חייא וכי אגמרי' לאסור כשיצא לאויר עולם אבל במעי בהמה שרי והלכתא כרב.
<h2>דף מו:</h2>
תנן משיצא ראשו הוי כילוד אע"ג שהחזירו ואין ניתר אלא בשחיטת עצמו, לאו דוקא כל ראשו אלא רובו ורובו משיצא פדחתו, דפדחת פוטר' בכ"מ אפי' לנחלה. חותך מעובר שבמעי' והניח בתוכה ושחטה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות של הבהמה אסור, זה הכלל דבר שהוא גופה אסור, ושאינו גופא מותר אבל נמצא בה דמות יונה אסור דבעינן מין פרסה, אבל בהמה אף שפרסותיה קלוטות ונראה כגמל בין במעי אמו בין יצא לאויר עולם שרי.
